הם עמדו שם, חבורה צעירה של מילואימניקים תותחנים תחת השמש הקופחת של חודש אוגוסט במרומי קרית שמונה. חלקם צחקקו, כאילו לא הבינו את גודל השעה ועדיין לא חשו שהם חלק מאחת המלחמות שיחקקו בהיסטוריה של מדינת ישראל. אפשר שהם חשו שמדובר בעוד "מבצע". אוגוסט 2006. עמדתי שם, וראיתי הכול מקרוב. ראיתי את תחושת הזחיחות ואת ההפקרות הנוראית שבה, בעת שהאזעקות מפלחות את האוויר, עומדים שם מספר חיילים, מחמשים את התותחים ויורים. והתותחים יורים לקול הצחוק והבדיחות.

שעה קלה קודם לכן עשיתי את דרכי בעליות לקרית שמונה. חלונות הרכב פתוחים, הרדיו פתוח למקרה שהאזעקה לא תישמע מבחוץ, והרדיו לא אכזב. כפר כברי. רמות נפתלי. שמות אחר שמות הוקראו בפריצה לשידורים החיים שהיו ממילא ברדיו. והאזעקות מבחוץ. פעם נשמעו ופעם נאלצנו לעצור את הרכב ולהישכב לצידו כפי ההוראות שנשמעו ברדיו. לא תמיד עשינו כך. גם לנו זה כבר נמאס.

כמבקר לרגע, עדיין חשתי היטב את הסכנה. אבל עד כמה שדמיינתי אותה, הייתי המום לגלות את החיילים עומדים שם, באחד מהרי קרית שמונה, חשופים לעין כל, תחת הסוואה מלאכותית, ומהווים פרצה לשיגור הרקטות. והם הגיעו. בזמן הקצר שעמדתי שם, החטיאה אותנו רקטה אחת כזו, במאות מטרים בלבד. העשן המיתמר בשטח הפתוח, כמו סיפר לנו מה יכול היה אם הרקטה הייתה נוחתת מעט קדימה.

שעות אח"כ הגעתי בסמוך למטולה וראיתי את הכבישים החרוכים מצמיגי הטנקים, ואת החיילים מתאפרים להסוואה לקראת יציאתם. רבים מבין החיילים, גם לא הדתיים שמבניהם, נעמדו לתפילת מנחה, תחת איפור ההסוואה והמצנפות שמושמות ככיפות. מנחה שאצל חלק מהם נדמתה כמנחה של ערב יום כיפור. אבל גם אז, רעמו התותחים, שריקות המטוסים ושובלי העשן של הטילים שנראו נורים מהם, אולם החיילים עמדו חשופים לסכנה. כמה מהם אכן הפכו לבשר תותחים כפי שקרה. רבים מידי.

פתח גלריה במסך מלא